מלחמות לא מסתיימות בשדה הקרב – הן ממשיכות בתוך הגוף שלנו.
כיצד קונפליקט ביולוגי של פחד מוות או פחד ממוות בזמן מלחמה מפעיל תוכנית בריאותית ברֵיאוֹת ומדוע זה נראה כמו “מגפה” בצמוד לסיום המלחמות.
מה באמת מחבר בין מלחמות למגפות?היסטורית, השתיים הולכות יד יד ביד, וגם בשפה העברית קיים החיבור והקשר הרעיוני והמעשי בין מלחמה למחלה. בעבר ראיתי את הקשר בעיקר בהרס שגרת החיים, בירידה בחוסן הקהילתי ובמחסור במשאבים בסיסיים.
כיום, לאחר לימודי הרפואה החדשה (GNM) אני מבין את הקשר באופן ברור ומדויק הרבה יותר.
מתקיים פה קונפליקט ביולוגי שמופעל בזמן מלחמה הפוגע ישירות ברֵיאוֹת 
, ובמיוחד בתאי נאדיות הריאה, ה Alveolus, מהם הן בנויות, ומוביל להתפתחות דלקות ריאה ומחלות קשות בדרכי הנשימה.
בפוסט זה אציג את המנגנון המדויק שמתרחש בגוף, ואסביר כיצד התוכנית הביולוגית של הרֵיאוֹת מתבטאת בשני שלביה: בשלב הקונפליקט הפעיל ובשלב ההתאוששות.
הרקע ההיסטוריבמאה העשרים התרחשו שתי מלחמות עולם ושתי מגפות גדולות, כולן פגעו בדרכי הנשימה. עולה השאלה: מהו הקשר בין מלחמות לבין מחלות ריאה, ומדוע דווקא מערכת הנשימה מעורבת פעם אחר פעם?
על פי הרפואה החדשה (GNM), אין מחלות, ואין טעויות, אלא תוכניות ביולוגיות יעילות עם מטרה אבולוציונית ברורה. גידולים אינם מופיעים "סתם כך", וחיידקים ווירוסים אינם מחוללי מחלה אלא גורמי תיקון ושיקום של מערכות שנפגעו.
במרבית המקרים, מה שאנו רגילים לכנות "מחלה" הוא למעשה ביטוי למעבר שהגוף עושה מהשלב הפעיל של הקונפליקט, שבו נגרם הנזק, לשלב ההתאוששות, שבו מופיעים הסימפטומים הקשים.
בהמשך הכתבה נראה כיצד המגפות פרצו בסמוך לסיום המלחמות, וכיצד הסימפטומים הקשים שהופיעו בהן היו למעשה סימנים לכניסת הגוף לשלב ההתאוששות, מפחדי המוות שחוו מיליוני אנשים, במקביל, באופן קולקטיבי.
עקרונות הרפואה החדשה (GNM)לפי הרפואה החדשה, הנזק האמיתי לגופנו נגרם לא מהחיידקים או הווירוסים עצמם, אלא מהימצאות ממושכת בקונפליקטים ביולוגיים. בהיותנו בעלי חיים שחיינו תמיד עם ובתוך הטבע, לכל קונפליקט כזה יש היבט הישרדותי עמוק.
הקונפליקט הביולוגי המרכזי שמופעל בזמן מלחמות, של פחד מוות או פחד ממוות, נוגע ישירות למערכת הנשימה, ובמיוחד לתאי נאדיות הריאה, ה Alveolus, מהן הרֵיאוֹת שלנו בנויות. מהם התאים הללו, וכיצד הם מגיבים לשלב הקונפליקט ולשלב ההחלמה? על כך נעמיק בהמשך.
, הפחד מוות או פחד ממוות, תאפשר לנו לא רק להבין את הופעתן של מגפות של דרכי הנשימה בזמני מלחמות ובסיום מלחמות, אלא גם תאיר תופעות מודרניות, כמו: שיעורי התמותה במגפת הקורונה ועליות פתאומיות בתחלואה המונית.
הקונפליקט המרכזי של הריאות
בעוד שאדם יכול לשרוד ימים בלי מזון או מים, בלי אוויר הוא שורד רק דקות ספורות. לכן הנשימה היא הצורך ההישרדותי המיידי ביותר, וכל פגיעה בה נתפסת בגוף כאיום קיומי של ממש.
הקונפליקט הביולוגי של פחד מוות או פחד ממוות, עשוי להתעורר לא רק ביחס לעצמי, אלא גם כשמדובר במישהו קרוב: ילד, הורה, חבר/ה, בן/בת זוג, אח או אפילו שכן ועמית לעבודה, כשאני מזדהה איתו או איתה רגשית.
פחד מוות יכול להיות כתוצאה ממלחמה, תאונת דרכים, ניתוח, וגם כתוצאה מאבחנה רפואית, מה שמכונה "הלם אבחון".
פחד המוות או הפחד מוות, יכול להיות כלפי עצמי, או כלפי אדם שמת ליד או שהייתי עד למותו, כגון: בטיול, בתאונת עבודה, במלחמה, בתאונת דרכים, באירוע טרור, אדם שקיבל התקף לב לידי, או במצבי פאניקה קולקטיביים, כגון מה שאירע בקורונה.
בהמשך נראה כיצד הקונפליקט הזה מתבטא ברמה התאית, במיוחד בתאי נאדיות הריאות, ב Alveolus.
🧬 תאי ה Alveolus – השחקנים המרכזיים ברֵיאוֹת
הנאדיות (Alveoli) הן המקום בריאות שבו החמצן מהאוויר נכנס לדם, והפחמן הדו־חמצני יוצא מהדם החוצה.
כאשר הגוף חווה קונפליקט של איום על החיים, התאים הללו נכנסים לפעולה במסגרת “תוכנית ביולוגית יעילה”, המתבטאת בשני שלבים עיקריים: שלב הקונפליקט הפעיל ושלב ההחלמה.
בקטע הבא נבחן כיצד שני השלבים הללו מתבטאים בתאי הריאה, ומה המשמעות שלהם בהקשר למחלות שנחשבות ל“מגפות” בדרכי הנשימה.
🫁 נאדיות הריאה (Alveoli) הן שקיקים זעירים המצויים בריאות שלנו
מספרם של שקיקים זעירים אלה מוערך בכ 300–600 מיליון, והם יוצרים שטח פנים עצום בגודל של מגרש טניס. דפנותיהן דקות במיוחד, בעובי של תא אחד בלבד, ומוקפות בצפיפות ברשת נימים.
כאן מתרחש חילוף הגזים: החמצן (O₂) עובר מהאוויר שבנאדית אל תאי הדם האדומים בנימים, ואילו הפחמן הדו־חמצני (CO₂) עושה את הדרך ההפוכה, מהדם לנאדית ומשם החוצה בנשיפה.
בכך הנאדיות אינן רק מאפשרות לנו נשימה, אלא גם שומרות על איזון החומציות (pH) בגוף. ברפואה החדשה (GNM) הנאדיות מוגדרות כרקמת הישרדות קיומית: הקונפליקט המרכזי שלהן הוא פחד מוות, החוויה ש"בלי אוויר אני מת".
בשלב הקונפליקט הפעיל מתרבים תאי הנאדיות כדי להגדיל את שטח הפנים לקליטת חמצן מוגברת, ואילו בשלב הריפוי עודף התאים מתפרק, מה שמוביל לדלקת ריאות, חום ושיעול.
✨ בשורה אחת: נאדיות הריאה, ה Alveolus, הן שער חילוף הגזים של הגוף, המקום שבו האוויר הופך לאנרגיית חיים זמינה בדם, וברפואה החדשה הוא גם נקודת המפגש עם תגובת ההישרדות הקדומה ביותר שלנו מול פחד המוות.
שלב הקונפליקט הפעיל:
מה קורה בשלב הקונפליקט הפעיל 
כאשר האדם עדיין שרוי בתחושת סכנת חיים, שלו או של אדם קרוב לו, הגוף נכנס לשלב הקונפליקט הפעיל.
בשלב זה תאי הריאה מתרבים, ומתווספות נאדיות חדשות במטרה להגדיל את ספיגת החמצן. לרוב התהליך שקט ואינו מורגש, כל עוד הריבוי אינו גדול עד כדי שהוא לוחץ על איברים סמוכים כמו הלב או בלוטות הלימפה.
ההבדל בין סוגי החוויה מתבטא גם בגוף:
פחד מוות ביחס לאחר: לרוב יתבטא בריבוי מקומי קטן (למשל תהליך אחד בריאה).
פחד מוות אישי: יוביל לריבוי נרחב יותר, במספר מוקדים בריאות.
ככל שהקונפליקט נמשך זמן רב יותר או נחווה בעוצמה גבוהה יותר, כך גם הריבוי יהיה משמעותי יותר, ובהמשך, שלב ההתאוששות יהיה ממושך וקשה יותר.
🌍 מה זה אומר לגבינו כאן ועכשיו
⏳ כלל האצבע ברפואה החדשה אומר שפחות או יותר, כמשך הזמן שהאדם נמצא בשלב הקונפליקט הפעיל, כך ימשך שלב ההתאוששות. לגבינו זה אומר, שאם המצב בעזה נמשך כשנתיים, כך משך ההתאוששות שלנו ושל תושבי עזה יימשך.
כמובן שחומרת המצב והסימפטומים תהיה קשה וחמורה הרבה יותר בקרב תושבי עזה, בגלל העוצמה של ההפצצות והחורבן הפיזי מסביבם, וחוסר היכולת שלהם להימלט מסכנת המוות המרחפת מעליהם כבר כמעט שנתיים, ללא הפסק, יומם ולילה ברציפות. כל אלה צפויים להוביל למספרים גדולים של מתים בעזה, בצמוד ולאחר סיום ההפגזות וההרס הגדול שם.
לצד זאת, גם פה, אצל אימהות ואבות הדואגים לילדיהם המשרתים בצבא, והחיילים עצמם הנמצאים עצמם במצבי לחימה והחווים פחד מוות או פחד ממוות, ולאורך זמן, בסיום הקונפליקט הפעיל, הם יעברו לשלב ההתאוששות שבו יופיעו הסימפטומים הקשים, והם עלולים להיות מאובחנים כבעלי סרטן ריאות קטלני, בעוד הם למעשה מתאוששים וזקוקים רק לטיפול תומך ולתזונה עשירה בחלבון.
שלב ההתאוששות:
מה קורה בשלב ההתאוששות 🌱
עם סיום הקונפליקט נכנס הגוף לשלב ההתאוששות. התאים שהתרבו ברֵיאוֹת מפורקים כעת על ידי חיידקי שחפת ופטריות.
תהליך הפירוק הזה מלווה בסימפטומים אופייניים:
ליחה מוגלתית וריח לא נעים מהפה
חום נמוך
חולשה כללית והזעות לילה
לעיתים פליטת דם
החיידקים בגופנו פועלים כאן כ"כירורגים זעירים" שמפרקים את הגידולים, את תאים העודפים.
בתוכניות ביולוגיות אחרות בגופנו, הקשורות לאיברים אחרים, החיידקים (חיידקים אחרים, לא חיידקי שחפת) משמשים כ"בנאים", הבונים מחדש רקמות שנפגעו ונאכלו בזמן הקונפליקט הפעיל.
כל התהליך של פירוק או בנייה על ידי החיידקים, מנוהל בקפידה על ידי המוח, בהתאם לשכבות הנבט העובריות השונות שמהן התפתחו האיברים השונים בגופנו.
אלה ארבעת שכבות הנבט העובריות מהן התפתחו כל איברי גופנו: אנדודרם, מזודרם ישן, מזודרם חדש, ואקטודרם. כל שכבת נבט מקושרת לקונפליקטים ביולוגיים שונים בהתאם למהות האיבר בגופנו ולתפקידו הביולוגי.
סיכום שלבי התהליך ברֵיאוֹת
שלב הקונפליקט הפעיל
-
תחושת איום על החיים (שלי או של אדם קרוב).
-
תאי הריאה מתרבים ונוספות נאדיות חדשות כדי להגדיל את קליטת החמצן.
-
לרוב ללא סימפטומים מורגשים, אלא אם הריבוי גדול מאוד.
שלב ההתאוששות
-
עם סיום הקונפליקט, הגוף מפרק את התאים העודפים בעזרת חיידקי שחפת או פטריות.
-
מופיעים סימפטומים כמו ליחה מוגלתית, חום נמוך, חולשה, הזעות לילה ולעיתים פליטת דם.
-
החיידקים משמשים כ"כירורגים" מסירים תאים עודפים ומפרקים גידולים.
המשמעות הרחבה
-
כאשר רבים חווים קונפליקט של איום חיים בו־זמנית (כמו במלחמות או כפי שאירע בקורונה, עם הפחדות מכל כלי התקשורת, מסביב לשעון, עשרים וארבע שבע לאורך תקופה ארוכה), נוצרת תופעה רחבת היקף של תהליכי התאוששות, מה שנראה כלפי חוץ כמגפה בדרכי הנשימה.
האבחון הרפואי והמעגל המסוכן
בעבר זוהה תהליך פירוק הגידול/ים הזה ברֵיאוֹת כ"שחפת". כיום, במקרים רבים הוא מתויג כ"סרטן רֵיאוֹת", הנתפס כקטלני.
כאשר הסימפטומים של שלב ההתאוששות מאובחנים כ"סרטן", עצם הבשורה והאבחנה כי המדובר בסרטן 'אלים' ו'קטלני', יוצרת אצל האדם קונפליקט חדש של פחד מוות.
מעגל הקסמים של פחד המוות בריאות 🫁
שלב ההתאוששות
הגוף מפרק את התאים העודפים בעזרת חיידקי שחפת/פטריות → מופיעים סימפטומים (ליחה, חום נמוך, חולשה).
האבחון
הרפואה הקונבנציונלית מפרשת את הסימפטומים כ"סרטן ריאות קטלני".
חזרה לקונפליקט
הבשורה על "מחלה קטלנית" יוצרת אצל האדם פחד מוות חדש → הגוף חוזר לשלב הקונפליקט הפעיל.
המעגל חוזר
כל פעם שהאדם נכנס שוב לפחד מוות, התהליך מתחדש. במקרים רבים זה מה שמוביל להחמרה ואף למוות.
לעומתם, העניים שלא יכלו לקבל אספקת חלבון מספקת או תנאי מנוחה נאותים, נפטרו לא מהשחפת עצמה, אלא ממחסור תזונתי ומעומס מתמשך על הגוף.
לאחר מלחמת העולם השנייה
בשנים שלאחר המלחמה פרצה התפרצות גדולה של שחפת, ואנשים רבים מתו.
הסיבה לא הייתה החיידק עצמו, אלא המחסור החמור במזון עשיר בחלבון והעדר תנאי מנוחה נאותים.
כשהכלכלה התאוששה, אספקת המזון השתפרה, ואנשים יכלו לנוח ולחדש כוחות, גם השחפת נעלמה בהדרגה.
סיכום ההיבט החברתי והיסטורי
פירוק הגידולים בריאות צורך כמות גדולה של חלבון ותנאי מנוחה ושיקום.
בעבר, אנשים אמידים שיכלו להרשות לעצמם תזונה עשירה ומרכזי החלמה החלימו לרוב.
לעומתם, אנשים עניים שלא הייתה להם גישה לחלבון ולמנוחה נפטרו לא מה"שחפת" עצמה, אלא ממחסור תזונתי.
אחרי מלחמת העולם השנייה, המחסור החמור במזון ותנאים בסיסיים יצר התפרצות רחבת־היקף של שחפת.
עם התאוששות הכלכלה ושיפור אספקת המזון גם השחפת נעלמה בהדרגה.
הקשר בין מלחמות למגפות בדרכי הנשימה
כך ניתן להבין את הקשר הישיר בין מלחמות לבין מה שמכונה "מגפות" של דרכי הנשימה.
הסיבה שהמגפות פורצות דווקא בסיום מלחמות היא שבמהלך הלחימה עצמה האנשים מצויים עדיין בשלב הקונפליקט הפעיל, שלב שבו אין עדיין לרוב סימפטומים, אך תאי הריאה מתרבים והגידולים הולכים וגדלים.
מה קורה בסיום המלחמה
כאשר הקרבות מסתיימים והקונפליקטים נפתרים, הגוף עובר לשלב ההחלמה. זהו השלב שבו מופיעים הסימפטומים הקשים: חיידקי השחפת מתחילים לפרק את הגידולים שנבנו בריאות, והתהליך נראה כלפי חוץ כהתפרצות של "מגפה".
רצף התהליך של מלחמות ומגפות
בזמן מלחמה
אנשים שרויים בקונפליקט פעיל של פחד מוות.
תאי הריאה מתרבים כדי להגדיל את ספיגת החמצן.
אין סימפטומים מורגשים, אך הגידולים הולכים וגדלים.
סיום המלחמה
הקונפליקטים נפתרים.
הגוף עובר לשלב ההתאוששות.
שלב ההתאוששות = “המגפה”
חיידקי השחפת מתחילים לפרק את התאים העודפים.
מופיעים סימפטומים קשים: ליחה, חום, חולשה, פליטת דם.
התהליך נראה כלפי חוץ כהתפרצות מגפה.
סיכום והרחבת מבט
בפוסט זה התמקדנו בקונפליקט ביולוגי מרכזי אחד בדרכי הנשימה. לצד קונפליקט זה קיימים גם קונפליקטים נוספים במערכת הנשימה, שלכל אחד מהם יש ביטוי ותוכנית ביולוגית ייחודית.
הקשר בין מלחמות למגפות איננו מקרי, אלא תוצאה של תוכניות ביולוגיות עמוקות הפועלות בגוף האנושי. הבנת הקונפליקטים הללו מאפשרת לנו לראות את המגפות לא כגזר דין מוות, אלא כביטוי לתהליך תיקון והתאוששות, אישי וקולקטיבי.
