הגירוש מגן עדן

הגירוש – עונש או בחירה

את הסיפור הגדול שלנו על תפיסת ההכחדה, נתחיל מההתחלה: מבראשית ומספר "בראשית". שם מופיע אחד הסיפורים המכוננים והמרכזיים של התרבות המערבית, סיפור שממשיך לעצב אותנו גם היום.

זה סיפור שנטמע בנו כל כך עמוק, שהוא פועל דרכנו בלי שנרגיש: הוא מצדיק קשיים, קונפליקטים ופגיעות כאילו היו הכרחיים, וממשיך לנסוך בנו תחושת אשמה, בושה וניכור — גם אל עצמנו, גם אל הגוף, גם אל החיים.

אני מבקש להציע קריאה אחרת. לא כסיפור על חטא, אלא כעדות לרגע שבו הפסקנו להרגיש שייכים, ובמקום זה, בחרנו להאמין שאנו נפרדים, פגומים וראויים לעונש.

כך ניתקנו את עצמנו מהחיים

בסיפור הגירוש מגן העדן, מסופר כי לאחר שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת הם הבחינו מיד שהם ערומים ו'התלבשו'. מה בעצם קרה פה ומדוע זה סיפור כל כך חשוב ומכונן בעיני? מה בעצם מסופר פה?

קודם לרגע אכילת פרי עץ הדעת, אדם וחווה היו במצב של חוויה, של הוויה, של חיים של שפע בתוך גן העדן. לאחר אכילת עץ פרי הדעת, הם עברו ממצב של חוויה למצב של ניתוק מהחוויה — למה שאנו קוראים לו כיום "להיות בראש".

הם ניתקו את עצמם מהחוויה ועברו לחיות בראש.

מה בעצם קרה אחרי אכילת פרי "עץ הדעת"?

כשהם עברו ממצב של הוויה למצב של ניתוק מההוויה, של מה שיש לי להגיד ולספר על ההוויה, למצב של 'להיות בראש', הם החלו להתבייש במי שהם היו קודם לכן. הם החלו לחשוב ולתפוס את המצב שלהם כמצב 'נחות'.

לא סתם ולא במקרה, ישנו קשר הדוק וישיר בשפה העברית, בין המילים "לֵבוּש" ו"בּוּשָׁה".

מה קורה לאדם שעוזב את ההוויה ועובר לראש

הרגע הזה של המעבר ממצב של הוויה למצב של לדבר על ההוויה, ולשפוט אותה בחלוקה ל‘עליון’ ו‘נחות’ — הוא רגע מכונן מבחינתי.

אחרי שהגבולות הללו נפרצו, כבר היה קל לרצות לפרוץ עוד גבולות ולנסות להיות עוד יותר ‘עליון’ על שאר הטבע ה‘נחות’ — בעצם הרצון והכוונה להיות בני-אלמוות.

להיות בראש – תחילת הגירוש העצמי מתודעת גן העדן

מה התוצאה של כינון תפיסה של ‘עליון’ ו‘נחות’, בהקשר לסיפור הגירוש מגן העדן? קושי וסבל.

לפני ההפרדה השכלית־אידיאולוגית־רעיונית בין ‘עליון’ ל‘נחות’, הם חיו בתוך חוויה של שוויוניות עם השפע הסובב אותם.

לאחר שהם הפכו ל‘משכילים’ ו‘עליונים’ על שאר הטבע שמסביבם, הם ניתקו את עצמם והוציאו את עצמם מחוויית השפע אל עבר חוויית הצמצום, המחסור והקושי.

המעבר מהוויה של עושר ושפע לחוויה של עוני והישרדות

על פי הסיפור המקראי התוצאות של המעבר על האיסור לחצות את הגבולות שהבריאה הקדושה הציבה לפניהם, היו הגירוש מגן העדן.

בפועל, הם אלה שהוציאו את עצמם מהווית השפע של גן העדן ובחרו בצמצום, בקושי ובמאמץ של "בזעת אפך תאכל לחם".

זאת היתה הבחירה שלהם. וכפי שהם בחרו כך, ניתן היה ועדיין לבחור אחרת.

הגירוש מתודעת גן העדן – גזירת גורל וקללה או בחירה?

כך, אם מסתכלים על סיפורי התנ"ך בהקשר של סיפורים המעמידים את הגבולות במרכזם ומספרים לנו מה התוצאות הבלתי נמנעות של שבירת גבולות אלה, ניתן לראות כי האזהרה הראשונית והחזקה ביותר לכלל האנושות, אזהרה הממשיכה להדהד עדיין, עד עצם היום הזה, נמצאת כבר בפתיחת התנ"ך, עם הסיפור המכונן הגדול הראשון שקשור לבחירת האדם.

לא סתם ולא במקרה, החלוקה בין 'עליון' ל'נחות' מונחת במרכז כבר בתחילת התנ"ך, ולא סתם ולא במקרה התפאורה והרקע של הסיפור הוא גן העדן, על חווית השפע שבו.

לא סתם ולא במקרה, הגירוש נעשה לאחר החלוקה ל'עליון' ול'נחות' ולא במקרה התוצאה של חלוקה זו, היא המצב הניגודי לחוויית השפע של גן העדן; מצב של צמצום, מחסור וקושי קיומי מתמיד. עד, עד שנבחר אחרת.

סיפורי התנ"ך – מה ומי עומדים במרכזם

לעומת האופן שבו ה'הומניסטים' רואים את האדם במרכז התמונה של סיפורי התנ"ך, ומהאופן שבו ה'דתיים' רואים את אלוהים במרכז, בעיני ומבחינתי מה שעומד במרכז התמונה והסיפורים של התנ"ך, זה לא האדם וגם לא אלוהים, אלא הגבולות: גבולות בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין אדם ליקום, בין אדם לטבע, בין גוף שלטוני לאזרחים.

גבולות, ומהם המחירים שמשלמים על חוסר גבולות או על חציית גבולות.

סיפור הגירוש מתודעת גן עדן – מעשה שהיה או בחירה עכשווית?

במובן זה, בשונה מהתפיסה שכולנו גדלנו עליה והתחנכנו על ברכיה, הטוענת כי ככל שהזמן עובר אנו 'מתקדמים' יותר במובן שאנו נעשים חכמים יותר, בתנ"ך ניתן לגלות תפיסה הפוכה. התחלנו במצב של יותר הרמוניה ושל שפע וככל שהזמן מתקדם, אנו מתדרדרים יותר ויותר.

במובן זה, סיפור גן העדן והגירוש ממנו מהווה בעיני מעין 'מגדלור של אור גדול', ומצפן דרכים יקר ערך, שנדע לאן אנו 'מתקדמים', כדי שלא נאבד את דרכנו, גם אם איבדנו אותה.