מה הקשר בין מלחמה למחלה, למחילה, לחמלה ולהחלמה?

אחד הסודות הגדולים ביותר הנוגעים לקידום בריאות, קשור בהבנת המושג 'מחלה'. למזלנו, העברית היא שפה מדויקת במהותה. התבוננות בתשומת לב את הקשר שבין מלחמה ל'מחלה' ואת משמעותה האמיתית של ה'מחלה'.

מחלה ומחילה

שני המושגים 'מחלה' ו'מחילה' מנהלים ביניהם דיאלוג הדוק. אם נוציא מהמשוואה מצבי קיצון של עודף ו/או חוסר להם ישנה השפעה מיידית ו/או מתמשכת על בריאותנו, נוכל לראות את הדברים בצורה בהירה יותר. 

מצבי קיצון של עודף מתבטאים בחשיפה מיידית או מתמשכת לחומרים רעילים, כגון: חשיפה רבה מידי לקרינה מסוכנת, לחומרי הדברה, ו/או לזיהום אויר. 

מצבי קיצון של חסר מתבטאים בכל מה שדרוש לקיום הפיזי, כגון: מחסה מפני חום וקור קיצוניים, מי שתייה ואויר נקיים ואוכל מזין. גם עודף וגם חוסר מכל אלה עלול להוביל למחלה. 

אם נשים את כל אלה רגע בצד, רבות מהמחלות המוכרות לנו נגרמות כתוצאה מחוסר במחילה לעצמנו ולאחרים. 

מקומה של המחילה בתרבויות העולם 

הבנה זו היא הגורם לכך שבכל התרבויות, בכל רחבי העולם, עניין המחילה בהקשר למניעת מלחמה מהותי בתרבות המקומית. 

ביהדות, יום כיפור נחשב ליום הקדוש ביותר בשנה. בקשת המחילה והציפייה למחילה בין אדם לחברו עולים בדרגת חשיבותם אפילו על בקשת הסליחה מהאל. 

בנצרות, עניין המחילה הוא הלב והמרכז של התורה שלימד ישוע. גם בדת האסלאם עניין המחילה מופיע בתרבות "הסולחה".

גם בקהילות ילידיות ישנה התייחסות עמוקה ורחבה לצורך במחילה ולחשיבותה. הדבר נכון, לא רק בהיבט האישי אלא גם ובעיקר בהיבט הקהילתי. 

אנו יכולים לראות את דרגת האומנות שהגיעו לכך בתרבות הילידיות במזרח ובאפריקה. במזרח הרחוק אחת הדוגמאות המפורסמות הינה הטקס המכונה "הופונופונו". 

באפריקה, תפיסה זו מתבטאת בטקסים המיוחדים, הקיימים בכל רחבי יבשת אפריקה. התייחסות זו באה על מנת למנוע מלחמה ומחלה ולהגדיל את המחילה ואת ההחלמה.

אפשר להבין עד כמה עמוקה תרבות הסליחה באפריקה, כאשר מסתכלים על תקופת סיום האפרטהייד. במקום להרוג ולשפוט לדין את הלבנים שביצעו בהם פשעים אכזריים, הם בחרו אחרת. בהובלת הכומר דזמונד טוטו הם בחרו לקיים בכל רחבי המדינה מפגשים מחילה פומביים. 

במפגשים ציבוריים אלה השתתפו שני הצדדים. הצד הפוגע (הלבנים) והצד הנפגע (הילידים האפריקאים), סיפרו קבל עם ועולם על מעשיהם ועל חוויותיהם. לאחר מכן הם ביקשו סליחה וסלחו אחד לשני. 

היכן שחיים יחדיו בני אדם, באופן בלתי נמנע, נוצרים סכסוכים וריבים בין חברי הקהילה. כאשר הסכסוכים הללו אינם מטופלים, הם מעכירים את האווירה הכללית ומקשים על התנהלות כלל הקהילה.

חשיבותה האישית והציבורית של המחילה

תחושות של כעס, מרמור, עלבון קשורות בחוסר יכולת לחמול ולמחול. תחושות אלה פוגעות בבריאות האישית ובמעגלי הקשרים הרחבים יותר. 

רגשות קשים אלה קשורים בין השאר בלחץ דם גבוה, פוגעות בכבד ובלב, ומייצרות מתח שרירי ורגשי רב. מתח זה מחליש את המערכת השרירית והחיסונית כאחד. 

החלשה זו של המערכת השרירית, הרגשית והעצבית בגופנו, מהווה את אחד הגורמים הראשיים למגוון רחב של מחלות. קיום טקסי מחילה והדגשת החשיבות של המחילה מקדמים את הבריאות האישית והקהילתית כאחד.

במידה וקהילה אנושית מבקשת להתנהל באופן בריא ולשמור על לכידות הקהילה ועל חוסנה, עליה להקדיש מחשבה ועשייה רבים על מנת לייסד ולקיים מנגנונים קהילתיים המעמידים את הסליחה והמחילה במרכז העשייה הציבורית. 

מנגנונים אלה כוללים טקסים ומוסדות של הקהילה שכל מטרתם ותכליתם הינה לקיים מחילה הדדית, קבועה ומתמשכת בין כלל חברי הקהילה.

על חמלה ומחילה

על מנת שנוכל למחול, עלינו לחוש חמלה קודם. לא במקרה, בעברית כל מה שמבדיל בין 'חמלה' ל'מחילה' הוא שיכול אותיות. 

זה גם לא מקרה כי מבחינת האלף-בית חמלה קודמת למחילה. וכשאין חמלה ואין מחילה מי שתופסת את מקומם וממלאת את חסרונם היא המלחמה.

עם המלחמה (הפנימית והחיצונית) מגיעה גם המחלה. זה נכון מרמת התא הבודד, דרך האדם היחיד ועד לכלל האנושות. 

כך, אנו רואים כי כל התפיסה התעשייתית המודרנית למחלה כאל משהו שצריך להילחם בו ולנסות להכחיד אותו מעל פני האדמה שגויה ומוטעית מיסודה. 

'מחלה' איננה דבר שיש להילחם בו. 'מחלה' הינה הזדמנות והזמנה מהיקום לקיים טרנספורמציה של רגשות קשים לרגשות משמחים, להקל על העומס הפיזי והרגשי, ולהתפתח לדרגה גבוהה יותר של בריאות ומימוש עצמי.